ר"ן על חולין ט׳ ב

« ר"ן על חולין ט׳ ע״א ר"ן על חולין י׳ ע״א »

1 בבא קמא פתח ↗

זֶה הַכְּלָל – הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם; שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּיבוֹ לִיתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: רַבִּי, תֵּן לִי זְמַן. וְנָתַן לוֹ זְמַן. שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִיסָּר שֶׁמֶן. גִּילְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא; אָמַר לוֹ: לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז?! אָמַר לוֹ: לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר; אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ – חַיָּיבִים. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר; אֲחֵרִים – חַיָּיבִין. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן, אוֹ מָנֶה מְדִינָה תְּנַן? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּתְקַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, אֲמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן! שְׁמַע מִינַּהּ. מַאי ״הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי״? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דַּחֲזֵיתָךְ, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי, זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?! וְהָתַנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ – מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים, וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כּוּלָּם עֵדִים הֵם, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן – אֶלָּא דְּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין; אֲבָל עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין – לָא קָאָמַר! כִּי תַּנְיָא הָהִיא – כְּגוֹן שֶׁרָאוּ בַּלַּיְלָה, דְּלָא לְמֶעְבַּד בְּנֵי מֶעְבַּד דִּינָא נִינְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דִּסְבִירָא לִי כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי; וְהָא סָהֲדִי דְּמַסְהֲדִי בָּךְ; זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין? וְהָתַנְיָא: ״וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף״ – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים; פְּרָט לְשֶׁיָּצְתָה מִתַּחַת יַד הָעֵדִים. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית דִּין הִכָּהוּ – שֶׁיּוֹדְעִין כַּמָּה הִכָּהוּ, וְעַל מָה הִכָּהוּ – אִם עַל שׁוֹקוֹ אוֹ צִיפַּר נַפְשׁוֹ? וְעוֹד, הֲרֵי שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ מֵרֹאשׁ הַגָּג אוֹ מֵרֹאשׁ הַבִּירָה וָמֵת – בֵּית דִּין הוֹלְכִין אֵצֶל בִּירָה, אוֹ בִירָה הוֹלֶכֶת אֵצֶל בֵּית דִּין? וְעוֹד, אִם נָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה?! אֶלָּא מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁהוּא מָסוּר לָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁהוּא מָסוּר לָעֵדִים; פְּרָט לִכְשֶׁיָּצְתָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל מַכֶּה – פָּטוּר. קָתָנֵי מִיהַת, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית דִּין הִכָּהוּ, שֶׁיּוֹדְעִין כַּמָּה הִכָּהוּ? הָא הִכָּהוּ בִּפְנֵיהֶם – עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. מוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת – אֵין חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וְכִי קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַאי הָוֵי? לִיהְדַּר וְלִידַיְינֵיהּ נָמֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת! אֲמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב, דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי הִיא, דְּאָמַר: ״מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים״,

2 רי"ף פתח ↗

והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר שאני הכא דרב נמי לא אסר וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה והכתיב יחזקאל ד׳:י״ד לא בא בפי בשר פגול לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם ה"מ מלתא דסברא רבה בר בר חנה אגמריה סמך ותיפוק ליה משום חשדא דתניא דן את הדין *זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר כו' כ"ה בגמ' ג"אזיכה את החייב חייב את הזכאי טיהר את הטמא טימא את הטהור אסר והתיר וכן העדים שהעידו כולן רשאים ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור ה"מ מידי דמזדבן בשומא הכא מתקלא מוכח כי הא דרבא שרא טרפה וזבן מינה בשרא אמרה ליה בת רב חסדא אבא לא עבד הכי שרא בוכרא ולא זבן מיניה אמר לה ה"מ מידי דמזדבן בשומא הכא מתקלא מוכח מאי איכא משום אומצא מעליא כל יומא נמי אומצא מעליא משדרו לי.

3 רי"ף פתח ↗

6 רי"ף פתח ↗

7 רי"ף פתח ↗

8 רי"ף פתח ↗

דף מה. אמר רב יהודה אמר רב ניקבה הגרגרת כנפה כלומר נקבים נקבים קטנים כמו נקבי הנפה שאין בכל אחד מהם כאיסר מצטרפים לרובא ודוקא נקבים שאין בהן חסרון אבל נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר דאמר רב חמא בר גוריא נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא ואם ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר בעופא מאי אמר רב יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו ע"פ קנה אם חופה רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה ואם נפחתה *בגמ' איתא נפחתה כדלת אר"נ כדי שיכנס איסר כרחבו כו' ג"אהגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו.

13 בכורות פתח ↗

מַתְנִי׳ כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ, נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא,

18 בבא מציעא פתח ↗

לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – נָפְקָא מִינַּהּ לְאַהְדּוֹרֵי לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא. שְׂבָעָתַן הָעַיִן – קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ וּמַהְדְּרִינַן לֵיהּ. כִּי לֹא שְׂבָעָתַן הָעַיִן – לָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ, וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ – בְּמַסֶּכֶת, וּבְפוּרְיָא

21 חתם סופר על התורה פתח ↗

שופטים ושטרים תתן לך וגו' הלכה קרובו של אדם מהו שיהי' כשר לדון וכו' אלא כשם שהקרוב פסול להעיד כך פסול לדון ומה ראית לומר כן ארשב"י כתיב ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה ריבים פרט לקרובים אף נגעים פרט לקרובים ע"כ והוא תמוה מאד ב' מה ענין שאלתו ומה ראית הרי יליף דיינים מעדים דכתיב בהו בהדיא לא יומתו אבות על בנים ודרשינן בעדות בנים ואי נימא דא"א למילף דיינים מעדים משום איזה טעם מאי משני דיליף מנגעים וריבים ואיהו גופי' מנ"ל י"ל הנ"ל ע"ד כך דקרא דלא יומתו מוקמינן בדדמי אעדים ולא אדיינים דמסתמא לא נחשדו שישפטו ח"ו לאהבת הקרוב משפט מעוקל וכן פי' המפרשים שופטים ושוטרים תתן לך פי' לנפשך שתתן אותן אנשים שישפטו גם אותך ולא ישאו פניך גם לך הממנה אותם וממילא בטוחים אנחנו שישפטו העם משפט צדק וא"כ לא נחשדו בכך ויוכשרו קרובים לדון ואין לומר דהאי קרא דלא יומתו אבות לא משום חשד אלא גזה"כ בלי טעם וה"ה לדיינים דמה"ת לומר גזה"כ אם יש למצוא טעם משום חשד טפי עדיף לומר שאינו גזה"כ והיינו דמסדר המדרש ספיקו הכא אהאי קרא וכי בעי למילף מעדים קאמר שפיר מה ראית לומר גזה"כ בלי טעם וע"ז משני כיון דמקשי נגעים לריבים ואף אי יהיבנא לך לריבים דעדים קאמר שיהי' הכהן הרואה הנגע פסול לקרוביו כמו עדות מ"מ הו"ל גזה"כ דהרי דבר הנוגע להוראה מצוה לראות טריפה לעצמו כדאיתא חולין ד' מ"ד ע"ב איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו וצ"ע הא בנגעים רואה לטהרו או לטמאו ועוד הא דהרואה טריפה שבח לת"ח שהוא מחמיר על עצמו ויש ליישב ע"פ הר"ן שם שרואה טריפה הכוונה שיוכל לברר ההלכה שהוא מותר לאכול וע"ז נאמר עליו יגיע כפיך כי תאכל וע"כ גז"ה הוא הדר ילפינן ריבים מנגעים לענין דיינים ודוק:

23 רי"ף פתח ↗

24 רי"ף פתח ↗

25 רי"ף פתח ↗

26 רי"ף פתח ↗

27 רי"ף פתח ↗

28 רי"ף פתח ↗

29 רי"ף פתח ↗

30 רי"ף פתח ↗

נסדקה לארכה א"ר יוחנן אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה וכן הלכתא ואם ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה

31 רי"ף פתח ↗

1 שדרה רב לקמיה דרבה בר בר חנה וזבין מינה בתליסר אסתרי פשיטי. אסתרי מדינה שהם פשוטים וקלים אסתרי סתם היינו סלעים צוריים שהסלע ארבע דינרים ואסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמיני של סלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בפ' החובל דף צ: איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה סלע מדינה:

2 חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. כי אמרינן הכי הני מילי במילתא דתליא בשקול הדעת. ומפרש התם בסנהדרין דף לג. דהיכי דמי טועה בשקול הדעת כגון דאיפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איתמר הלכתא כמאן אלא דסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך ומש"ה אינו רשאי להתיר משום דקי"ל דטועה בשקול הדעת קם דינא ולאו אינו רשאי בלחוד קאמרינן אלא אפי' עבר ועשה כן לא עשה ולא כלום אבל אם טעה בדבר משנה או אפילו בדברי האמוראין רשאי חברו להתיר:

3 שאני הכא דרב נמי לא אסרה. דכי הוה בעי למבדקיה ברוב עביה לא שבקוה תלמידיו ושדרה לקמיה דרבה:

4 ה"מ מילתא דתליא בסברא. דהתם איכא לספוקי דילמא לא הואי סברא מעלייתא:

5 הכא רבה אגמריה סמיך. דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה:

6 מילתא דתליא בסברא. כגון דף נ. מקיפין בריאה דאיכא למימר דילמא לא מידמו שפיר וכגון דמיא דף מז: לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

7 משום חשדא. דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה נוטל שכר על הוראתו:

8 רבה בר בר חנה אגמריה סמיך. ואפ"ה צריכין לטעמא דאמרי' דרב נמי לא אסרה דאי לאו הכי אע"ג דגמרה רבה בר בר חנה כל היכא דאילו הוה שמיע ליה לרב בשעת הוראתו לא הוה הדר ביה לאו טועה בשקול הדעת מיקרי וקם דינא והכי מוכח בסנהדרין:

9 דן את הדין. על שדה או על טלית בין זה לזה וכן עדים שהעידו על שדה או על טלית שהיא של פלוני:

10 כולן רשאין לקנות. אותו חפץ:

11 אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור. שלא יאמרו בשביל כך זיכה לזה שיתנהו לו בזול ומקשו הכא היכי אמרי' דמדינא כולן רשאין ליקח והתנן ביבמות בפרק כיצד דף כה. מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו כלומר משום חשדא יש לומר דהתם כיון דחד הוא חיישינן שמא עיניו נתן בה אבל הכא ששנים מעידין ואחד לוקח ליכא למיחש לחשדא שאין השני חוטא ולא לו ומש"ה לית בה אלא משום הרחק מן הכיעור בלחוד ודן את הדין נמי לאו ביחיד קאמר ורבה בר בר חנה נמי אחריני הוו בהדיה דשרו ואפשר דרב כהנא ורב אסי הוו בהדיה ומש"ה אמרינן ותיפוק ליה משום חשדא דאלמא מדינא שרי:

12 שרא בוכרא. כשהיה כהן מביא בכור לפניו לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו בשר מאותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכהן לשוחטו שנמצא שוחט קדשים בחוץ:

13 בשומא. בכור נמכר באומד ולא במשקל כדתנן בבכורות דף לא. כל פסולי המוקדשים נמכרים באטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר:

14 מתקלא מוכח. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים ומקבל המעות מיד:

15 מאי איכא. במה יכולין לחשדני:

16 משום אומצא מעליתא. ששוקלין הליטרא ממיטב הבשר:

17 כל יומא נמי. חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:

18 איזהו ת"ח. דמהדרינן ב"מ דף כג: ליה אבדתא בטביעות עינא:

19 זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה:

20 שמש ת"ח. גמרא לתרץ טעמי המשנה והמשניות הסותרות זו את זו:

21 יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. וכיון שעל שלו אינו חומד כ"ש שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול ואחרים פירשו איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל כך שיודע לפרש אי זו כשרה ואי זו טרפה וכדי לסמוך על עצמו ואינו צריך להוראת אחרים ומש"ה קאמר דעליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיעה שיגע לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק:

22 ניקבה כנפה מצטרפים לרובא. כלומר שאם נקבה הגרגרת נקבים נקבים קטנים כמין נקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב מצטרפים לרובא דאי איכא רוב בין הנקבים ומה שביניהם טרפה דכיון שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אין מה שביניהם מתקיים ורואין אותו כאילו אינו:

23 נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. שכל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי:

24 ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא. דשיעור פסוקת הגרגרת בשאין בה חסרון ברובה ומיהו כי אמרי' דמה שבין הנקבים הוי כאילו אינו דוקא בשהנקבים סמוכים כל כך שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר מכשיעור הזה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור:

25 ניטלה הימנה רצועה לארכה. דאיכא חסרון:

26 מצטרפת לכאיסר. אי מעגלת לה הויא כאיסר טרפה:

27 בעופא מאי. אנקבי קנה שיש בהם חסרון קאי דבבהמה בכאיסר אבל בעוף שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה:

28 מקפלו. חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי פי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג דבנקבים גרידא ליכא רובא טרפה הואיל ויש בהן חסרון ומיהא משמע שאפי' מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה כדכתיבנא דאי לא הוה ליה למימר משער החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמה דבין הנקבים ומה שביניהם קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו בחופה רוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים:

29 נפחתה אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו. פי' רש"י ז"ל נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו. כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעי נכנס ויוצא משום דאין חסרון כאן והדלת סותם הנקב ודברי הרב אלפסי ז"ל בכאן בהלכות סתומין הרבה ולא נתבררו והרמב"ם ז"ל כתב כדבריו בפ"ג מהל' שחיטה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

30 נסדקה לארכה. וקילא מכולהו דהיכא דנפסק לרוחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים אבל לארכה כל מה שהצואר נמשך הסדק נסגר והולך הלכך הדר חלים:

31 ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. בנקב משהו ולא ברוב גרגרת שכל שהוא למטה ממקום שחיטה נידון כריאה ליטרף בנקב משהו:

« ר"ן על חולין ט׳ ע״א ר"ן על חולין י׳ ע״א »